ההיסטוריה של הבדואים מאזור הגליל

הבדואים הם קבוצה אתנית של ערבים נוודים או נוודים-למחצה, שדתם היא האסלאם. הם מתחלקים לשבטים שונים, שחלקם מתייחס לבני יקטן, בנו של אברהם, וחלקם לישמעאל, בנו הבכור של אברהם. הבדואים מקורם בחצי האי ערב, ממנו החלו להתפשט צפונה במאות הראשונות לספירה, בעקבות תנאי המדבר הקשים והחיפוש אחר שטחי מרעה.

הבדואים התיישבו בארץ ישראל במשך מאות שנים, בעיקר באזורי הנגב, הערבה, המדבר היהודי והמדבר העבר-ירדני. באזור הגליל, התיישבו בדואים משבטי תראבין, א-ע’משה, א-ע’מר, א-ע’מארנה, א-ע’מדאנה.

בתחילת המאה ה-20, מרבית הבדואים בארץ ישראל היו מיושבים או עברו מנוודות לנוודות-למחצה. בתקופת השלטון העות’מאני והמנדט הבריטי, השלטון עשה מאמצים ליישב את הבדואים ביישובים קבע. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר קומה של מדינת ישראל, התחיל להתערב בנושא.

המדינה חששה מהתיישבות בלתי חוקית של הבדואים בשטחי מדינה, וחששה שהתיישבות זו תגרום לסכסוך עם האוכלוסייה היהודית והערבית המיושבת באזור. לכן, המדינה התעניינה בהעברת הבדואים ליישובים מתוכננים, שיהיו קרובים למרכזי תעשייה ושירות, ושיאפשרו להם להשתלב במערכת החינוך והעבודה של המדינה.

בשנת 1963, הממשלה החליטה על הקמת ארבעה יישובים מתוכננים לבדואים בגליל: בסמת טבעון, ואדי חמאם, ביר אל מכסור ואיבטין. אולם, היישובים האלה לא היו מושכים לרוב הבדואים, שהעדיפו להשאר ביישוביהם הספונטניים או לבנות יישובים חדשים שלא כחוק. במשך השנים, הממשלה הכירה במספר יישובים ספונטניים כיישובים מוכרים, ואפשרה להם להתחבר לתשתיות של מים, חשמל, בתי ספר ודרכים. אבל, מדיניות זו לא הייתה ברורה או אחידה, ונעשתה בדרך-כלל בדיעבד.

בשנת 1973, הממשלה החליטה לחדול מהענקת מעמד קבע ליישובים ספונטניים, ולנסות למנוע את הבנייה הבלתי-חוקית באמצעות מענה אדמני-משפטי. אבל, מדיניות זו לא התבססה על מחקר או התאמה למצב האמתי של הבדואים בשטח. בנוסף, המדינה נתקלה בהתנגדות של ארגוני זכויות אדם, ארגוני שמאל וארגוני שוויון.